Mini Docu סוף תקופה, אופני ידידיה ירושלים
מה זה חנות אופניים לילדים? אפשר לומר שאופניים לילדים בשנות ה80 (וכמובן לפני), זה כמו המחשב, הטאבלט והאקסבוקס בשביל הילדים של היום: הרבה שעות ביום. כשבשנת 1987 קנו לי את האופניים החדשות הראשונות ב”אופני ידידיה”, אני זוכר את הריח של הצמיגים והאופניים המבריקות החדשות שלי (סליחה על האירוטיות, אני משחזר רגע רומנטי) ורכבתי על האופניים האלה המון.
לפני כמה חודשים, הבחנתי בשלט גדול “מכירת חיסול” של החנות שהפכה למיתולוגית. זה גרם לי ומסתבר לרבים לצביטה קטנה בלב. במספר השעות שצילמתי שם, כבר לא יכולתי לספור את כמות האנשים שעברו במקרה וכל אחד מהם שיתף, כמוני עכשיו, בהתרגשות ובטרחנות את חוויית האופניים הראשונות שקנו שם: אלה שהיו סטודנטים בשנות ה70, הורים לילדים (קודם סטודנטים אח”כ הורים), ילדים, נערים וכו’.
איך סגירת חנות אופניים מוציאה כלכך הרבה אמוציות? אולי כי אופניים זה הרבה פעמים זכרונות, נוסטלגיה. אולי כי זה יושב תקופת הילדות (נזכרתי באמת בגיל 37). הסיבה המרכזית לדעתי היא כי בן-צור וגדעון ידידיה מוסיפים לחוויה שגם ככה יש בה נפח ונופח רגשי. הם מיוחדים בכנות, בחכמה ובישירות הירושלמית של פעם והם אנשי עקרונות. כך פיזרו על כל תבשיל הנוסטלגיה, עוד איזה תבלין משמעותי שהשאיר חותם. חותם שסגירתו מסמלת סוף תקופה ואולי גם דור, של אנשים מיוחדים שלא מוכנים להיכנע לעולם משתנה.